פסיקה וחקיקה

חוק הבוררות

חוק הבוררות, תשכ”ח-1968 (להלן: “החוק“) חוקק בשנת 1968 ואליו נוספו במרוצת הזמן 3 תיקונים בשנים 1974, 2008 ובשנת 2018. החוק מסדיר את מעמד הליך הבוררות, את מעמדו של הבורר, סמכויותיו, מעמד הצדדים וכללים שונים הרלוונטיים לניהול הליך הבוררות על ייחודו.

עיקרי החוק מסדירים את סמכויות הבורר, נושאים שלא יובאו לבוררות (ס’ 3 לחוק), את האופן בו צד יכול לבקש בחינת פסק הבורר (ס’ 24 לחוק) וכן נושאים רבים נוספים.

מבין החשובים שבחוק, מוסדרת חובתו של הבורר “לנהוג כלפי בעלי-הדין בנאמנות” (ס’ 30 לחוק). המשמעות האופרטיבית היא כי מקום בו הבורר פעל כלפי מי מבעלי הדין שלא בנאמנות, יהיה זכאי הצד הנפגע לפיצויים כאילו הופר כלפיו חוזה נאמנות שהבורר צד לו.

כמו כן מסדיר חוק הבוררות את יחסי הצדדים והבורר בינם לבינם, ואת סמכויות וחובות הבורר בינו לבין הצדדים ובית המשפט.

תקנות הבוררות

תקנות הבוררות, או בשמן המלא תקנות סדרי הדין בעניני בוררות, תשכ”ט-1968 חוקקו גם הן בשנת 1968 בצמוד לחקיקת החוק.

 

על התקנות חלו 3 תיקונים, בשנת 1982, בשנת 1985 ובשנת 1987. הסמכות להתקין התקנות מצויה בחוק בתי המשפט, תשי”ז – 1957 שעל פיו חוקקו התקנות שעיקרן יצירת מסגרת דיונית להליכי הבוררות, כמו גם קביעת מקום השיפוט, אופן הגשת בקשות, אבעיה לבית המשפט, אופן אישור פסק הבורר וכיוצ’.

הלכה למעשה התקנות מסדירות נושאים טכניים העשויים לעלות במסגרת ניהול הבוררות ומהוות נדבך לחוק הבוררות עליו הורחב בהרחבה לעיל.

חובות הבורר

כפי שהובהר לעיל בהרחבה, ס’ 30 לחוק הבוררות קובע את חובתיו של הבורר כלפי צדדים להליך. במסגרת פסק הדין בבית המשפט העליון בעניין רע”א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ’ עזבון המנוח ג’ק ליברמן ז”ל דן בית המשפט העליון במבחן הנדרש לפסילת בורר נוכח טענות כנגד הבורר. בפסק הדין נקבע כי המבחן לפיו תיבחן שאלת הפסלות תיושם באמצעות “מבחן אובייקטיבי, וכי אין די בתחושותיו הסובייקטיביות של מי מן הצדדים כדי לומר שהבורר אינו ראוי לאמונם.”

 

במילים אחרות, הבורר יוצא לידי חובתו במילוי תפקידו גם אם לצד לבוררות יש “תחושה” כי חלילה איננו ראוי לאמונו. בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות אלו, המבחן של בחינת אמון הבורר יהיה אובייקטיבי, ויישום הלכה למעשה באמצעות ראיות חיצוניות היכולות להצביע על כך שהבורר איננו ראוי לאמון הצדדים, כך שאין ולא יהיה די בתחושתו הסובייקטיבית של צד אחד למצוא פסול במעמד הבורר והחלטותיו.

 

סמכויות הבורר בניהול ההליך שלפניו

כלל ידוע כי לבורר הדן בעניין שלפניו סמכות עקרונית לקבל תביעה על הסף ללא דיון או בירור עובדות והוכחת המקרה על ידי מי מהצדדים. כך ייתכנו מצבים כי מחלוקות או סכסוכים שיובאו בפני הבורר יפסקו על ידו מבלי להטריח את הצדדים לדיונים ממושכים ויקרים, זאת, באם הצדדים לא הסכימו בינם אחרת. בפסק הדין בבית המשפט העליון בעניין רע”א 6327/12 עופר ניב ואח’ נ’ דן חברה לתחבורה ציבורית בע”מ קבע בית המשפט הנכבד כי “בהיעדר הסכמה מפורשת של הצדדים בהסכם הבוררות המסייגת את סמכויות הבורר, יש לפנות להוראות התוספת הראשונה לחוק הבוררות, ובמקביל לבחון לשם ההשוואה האם לביהמ”ש הייתה סמכות לבצע פעולה דומה במסגרת תובענה אזרחית רגילה תוך התבוננות בהסדרים הדיוניים הקבועים בתקנות.”

 

במילים אחרות, מקום בו הבורר איננו מוגבל על ידי הצדדים לניהול ההליך באופן מבוקש על ידם, לבורר סמכות לפעול כפי שבית משפט היה מוסמך לפעול בבואו ליתן פסק דין ומטעם זה החלט הבורר לקבל טענות של צד אחד מבלי לשמוע טענות ולברר עובדות בין הצדדים מתאפשרת לבורר כל עוד לא הוסכם בין הצדדים והבורר אחרת.

 

האם הבורר יכול לצרף צד להליך בוררות מבלי שהיה צד להסכם

חוק הבוררות קובע ומגדיר כי “הסכם בוררות” – הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו; 

 

במצב דברים זה, מתעוררת שאלה מה הדין מקום בו נתבקש הבורר לצירוף צד לבוררות שאיננו חתום על הסכם הכולל תנאי לקיום בוררות? האם הבורר מוסמך לחייב צד שלא חתם על הסכם לקחת חלק בבוררות שבין צדדים למחלוקת?

 

שאלה זו הובאה בפני בית המשפט העליון במסגרת פסק הדין בעניין רע”א 3925/12 חן רונן נ’ עו”ד יובל כהן. בפסק הדין הנזכר, עלתה שאלה האם ערב לחוזה בו יש תניית בוררות, הוא צד להליך בוררות או לא?

 

בית המשפט העליון קבע כי “מושכלות יסוד הן בדיני הבוררות כי, ככלל, הסכם הבוררות מחייב אך את הצדדים החתומים עליו שכן מקורו של הליך הבוררות הוא בהסכמת הצדדים המפורשת למסור את ענייניהם להכרעת הבורר ולכן יש צורך במפגש רצונות מלא של כל הצדדים לקחת חלק בהליך. כפועל יוצא, נקבע בפסיקה כי אין בידיעתו של אדם אודות קיומה של תניית בוררות או של הליכי בוררות כדי לאפשר את צירופו להליך מבלי שחתם על הסכם הבוררות, וכי ערב לחוזה ובו תניית בוררות לא יהיה כפוף לה גם אם ידע אודותיה, אלא אם בא זכרה בשטר החוב עליו הוא חתום.”

 

במילים אחרות, בית המשפט העליון קבע כי צד לבוררות יהיו צדדים שחתמו על הסכם בוררות מחייב, באמצעותו הסכימו מפורשות למסור ענייניהם להכרעת בורר, כך שידיעה של צד על תנאי בהסכם מבלי שהוא צד לו, איננה תחייבו בחובת קיום בוררות.

הבורר ומינוי מומחה

ככלל, לבורר סמכות למנות מומחה מטעמו לבחינת סכסוך ומחלוקת שבפניו. על הבורר להקפיד על סבבי בירור שווים בין הצדדים בנוגע לחוות דעתו של הבורר.

על הבורר להקפיד על סבבי בירור שווים בין הצדדים בנוגע לחוות דעתו של הבורר. כך בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע”א 3355/11 יבולים בשער הנגב (1999) בע”מ נ’ שמש אדמה ומים (ש.א.מ.) אגרוביזנס בע”מ קבע בית המשפט העליון כי על הבורר חובה לאפשר לצדדים לחקור את המומחה גם אם ביקש ממנו הבורר חוות דעת משלימה לבקשתו.

מהאמור נלמד כי לא רק שלבורר סמכות למנות מומחה מטעמו, אלא גם כי תוצרי המומחה חייבים לעמוד לבחינת וחקירת הצדדים על ממצאי המומחה, ולא, הרי שלצדדים תעמוד הזכות לתקוף את פסק הבורר בבית המשפט.

ערעור על פסק בורר

בעניין רע”א 3355/11 יבולים בשער הנגב (1999) בע”מ נ’ שמש אדמה ומים (ש.א.מ.) אגרוביזנס בע”מ קבע בית המשפט העליון כי ככלל “ביהמ”ש ימשוך ידו מלהתערב בשיקול דעתו של הבורר באשר לאופן ניהול הבוררות למעט מקרים חריגים, למשל כאשר קופחו זכויות הצדדים מכוח כללי הצדק הטבעי.”

כלומר נקודת המוצא היא כי בית המשפט לא יתערב בשיקול דעתו של הבורר. האם זה אומר כי לצדדים לסכסוך או מחלוקת לא יכולים להביא עניינם לבית המשפט בערעור על החלטות ופסק בורר?

ככלל, בעלי דין יכולים להסכים בינם על זכות ערעור על פסק בורר לבית המשפט מכוח סעיף 29ב לחוק, אך לעולם זכות זו תהיה ברשות ולא בזכות. בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין רע”א 1242/15 מ. אדלר הנדסה בע”מ נ’ יחזקאל קטן, קבע בית המשפט העליון מה יהיו הכללים לפיו יעתר בית המשפט לקבל בקשת ערעור על פסק בורר.

כך בעניין אדלר הנזכר לעיל, קבע בית המשפט הנכבד כי בכדי לאפשר לצד לבוררות לעשות שימוש ב”מנגנון ערעור ברשות” הקבוע בסעיף 29ב לחוק הבוררות, על המבקש לעמוד בשני תנאים מצטברים – האחד, כי מדובר בטעות יסודית ביישום הדין, והשני כי בטעות זו יש כדי לגרום לעיוות דין.

כמו כן יש לזכור כי פרט לזכות המוקנית בסעיף 29ב לחוק, מסדיר החוק בסעיף 24 רשימה המתארת 10 מצבים לפיהם תותר קבלת בקשת צד לביטול פסק בוררות, או להשלימו, או לתקנו, או להחזירו לבורר מהטעמים המפורטים בסעיף שם.